1ואותביה בכיסתיה ושם אותו בכיסו ולא נתנו בינתיים, כיון שחשב דאי מפייסה, תיפייס שאם תתפייס עימו, תתפייס ולא יתן לה את הגט, ולבסוף לא התפייסו, ונתן לה את הגט, מאי מה? והרי אותם חששות שבגללם התקינו לכתוב זמן בגט קיימים אף שיש בו זמן!2אמר ליה לו רבא: לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה אדם פורענות לעצמו, שאין אדם רגיל להכין גט מראש, שאין אדם טורח בדבר שאינו נעים לו להקדימו, ועושה אותו רק כאשר הוא נזקק לכך, ומשום כך לא חששו חכמים למקרה שכזה.3אמר ליה לו רבינא לרב אשי: גיטין הבאים ממדינת הים, דמיכתבי שכתובים זמניהם בחודש ניסן ולא מטו מגיעים לידי האשה עד חודש תשרי ורק אז הם חלים. אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? שהרי כל החששות בגט שאין בו תאריך מצויים גם בזה! אמר ליה לו: הנהו, קלא אית להו אלה, קול, פירסום, יש להם, שגט הבא ממדינה רחוקה הכל יודעים שלא חל מזמן כתיבתו, וכשיבוא הדבר לדיון, על האשה להביא עדות על זמן מסירתו.4א איתמר נאמר שנחלקו חכמים בשאלה: מאימתי מונין לגט? כיון שאסרו חכמים לאשה גרושה להינשא עד שיעברו שלושה חודשים מאז שנתגרשה, ממתי מונים שלושה חודשים אלה? רב אמר: משעת נתינה של הגט, ושמואל אמר: משעת כתיבה של הגט.5מתקיף לה מקשה על כך רב נתן בר הושעיא: לדברי שמואל, מעתה יאמרו אנשים בתמיהה: שתי נשים הגרות בחצר אחת שקיבלו גיטיהן באותו זמן, וגט אחד נכתב מוקדם, והשני נכתב מאוחר יותר, זו אסורה עדיין כי טרם עברו שלושה חודשים מזמן כתיבת גיטה וזו כבר מותרת!? אמר ליה לו אביי: אין זו קושיה, כי זו זמן גיטה מוכיח עליה, וזו זמן גיטה מוכיח עליה.6ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב, תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של שמואל. ומפרטים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב שמונים משעת הנתינה: השולח גט לאשתו ונשתהה השליח בדרך שלשה חדשים, כשהגיע גט לידה — צריכה להמתין שלשה חדשים נוספים, ולגט ישן גט שנכתב בשעתו ואחר כך חזר האיש ובא על אשתו אין חוששין, שהרי לא נתייחד עמה במשך הזמן הזה.7ומאידך גיסא: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של שמואל שמונים משעת כתיבה: המשליש מניח בידי שליש, ממונה גט לאשתו, ואמר לו לשליש: אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים, משנתנו לה — מותרת לינשא מיד ואינה צריכה להמתין עוד שלושה חודשים, ולגט ישן אין חוששין, שהרי לא נתייחד עמה.8מסופר כי רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי היו עושים הלכה למעשה שימתינו שלושה חודשים רק משעת הכתיבה, ואילו רב פפא ורב הונא בריה בנו של רב יהושע עבדי היו עושים שימתינו שלושה חודשים משעת נתינה. והלכתא וההלכה בענין זה, שמונים את הזמן משעת כתיבה.9ב ומביאין מחלוקת נוספת של רב ושמואל בענייני שטרות. איתמר נאמר שנחלקו בשאלה: מאימתי ההתחייבות הכלולה בכתובה לשלם לאשה סכום מסויים במקרה של גירושין או מות הבעל משמטת? כלומר, ממתי חל עליה דין חוב העומד לפרעון, וכמו כל שאר החובות, שנת השמיטה משמטת גם אותו? לפי שכל זמן שאין השטר עומד לגבייה אין שביעית משמטת אותו.10רב אמר: משתפגום, משעה שתיקח חלק מן הכתובה את שאר הכסף המגיע לה, ואת שאר הכסף המגיע לה תזקוף כחוב בבית דין, ואז דינו של שטר הכתובה כשאר שטרי חוב, ושביעית משמטתו. ושמואל אמר: אם פגמה לקחה מקצת אף על פי שלא זקפה, או שזקפה את כל הכלול בכתובה כחוב אף על פי שלא פגמה — נעשה בכך כחוב ומשמטתו שביעית.11ואף במחלוקת זו תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב, ותניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של שמואל. תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב: מאימתי כתובה משמטת? - משתפגום ותזקוף. אבל אם פגמה ולא זקפה, או זקפה ולא פגמה — אינה משמטת, עד שתפגום ותזקוף.12וכן תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של שמואל: אונס, כלומר, הכסף שמשלם האונס קנס ושאר נזיקין, וקנס שמשלם המוציא שם רע על אשתו, ופיתוי הקנס שמשלם המפתה, וכתובת אשה, שזקפן במלוה — משמטין בשביעית, ואם לאו לא זקפם במילווה — אין משמטין. מאימתי נזקפים במלוה, מתי נחשבים כענין של הלוואה? — משעת העמדה בדין, שברגע שעמד הנתבע לדין ופסקו בית דין שצריך לשלם, הרי זה נעשה כחוב.13ג ועוד בענייני כתובה, אמר שמואל: כתובה כמעשה בית דין דמיא היא נחשבת, מה כל מעשה בית דין נכתבין ביום ויכולים שיהיו נחתמין גם בלילה שלאחריו, ואין מקום לחשש שאין זה אותו תאריך, אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. מסופר: כתובתיה כתובתו של ר' חייא בר רב איכתוב נכתבה ביום ואיחתום ונחתמה בלילה, הוה היה רב התם שם ולא אמר להו להם ולא מידי דבר, כלום.14ושואלים: לימא האם לומר, אפשר להסיק, שכשמואל סבירא ליה סבור הוא בענין זה? ודוחים: מכאן אין להוכיח, כי עסוקין באותו ענין של הכתובה הוו היו עד שעת החתימה בלילה, ובמקרה זה הכל מודים. דתניא שכן שנינו בברייתא: אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק: לא שנו ששטר הנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אלא כשאין עסוקין העדים באותו ענין אבל אם עסוקין הם באותו ענין עד הלילה — כשר.15ד שנינו במשנה שגט שנכתב ביום ונחתם בלילה — ר' שמעון מכשיר. אמר רבא: מאי טעמא מה הטעם של ר' שמעון שמכשיר? קסבר סבור הוא: כיון שנתן הבעל עיניו לגרשה, שוב אין לו פירות, ואין הוכחה ברורה יותר שנתן עיניו לגרשה מזה שכותב לה גט. ולשיטתו עולה כי לא זמן החתימה הוא הקובע, אלא זמן כתיבת הגט, ולכן גם אם נחתם לאחר מכן, לא יגרום הדבר נזק שלא כדין ללקוחות, כי ממילא זכות הבעל לפירות כבר פקעה.16אמר ריש לקיש: לא הכשיר ר' שמעון אלא לאלתר, שחתמו את הגט בלילה שלאחר תאריך כתיבתו, אבל מכאן ועד עשרה ימים — לא התיר, ומדוע?17חיישינן חוששים אנו שמא פייס את אשתו בינתיים ובא עליה, ונמצא הגט גט ישן. ור' יוחנן אמר: אפילו מכאן ועד עשרה ימים הכשיר ר' שמעון, ומדוע אין מקום לחשש פיוס? — כי אם איתא יש, קרה הדבר שפייס, קלא אית ליה למילתא קול, פירסום, יש לו לדבר זה והיו הכל יודעים זאת.18א איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: אמר הבעל לעשרה אנשים "כתבו גט לאשתי", אמר ר' יוחנן: כוונתו שכולם חותמים בגט, שנים מהם חתומים בו משום עדים שתפקידם הוא להעיד על הדבר, וכולם השאר, אינם חתומים בגט אלא משום תנאי שהרי תלה בכך את הגט, ובלי זה לא יהא זה גט, אך לא התכוון שכולם יהיו עדים ממש. וריש לקיש אמר: כולם משום עדים.19ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר שלא אמר להו להם: "כולכם כתבו גט לאשתי "— והא תנן והרי שנינו במשנה: אמר לעשרה: "כתבו גט לאשתי" — אחד כותב ושנים חותמין, ואין צורך שיחתמו כולם! אלא מדובר שאמר להו להם "כולכם", ועל כך שנינו במשנה להלן שאחד כותב וכולם חותמים.20ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה בין ר' יוחנן וריש לקיש אם השאר חתומים בגט משום עדים או משום תנאי? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל במקרה דחתום בי תרי מינייהו ביומיה שחתמו שניים מהם בו ביום ואינך והאחרים מכאן ועד עשרה ימים ולא ביום הכתיבה; מאן דאמר לדעת מי שאומר שחתימת האחרים היא משום תנאי — הגט כשר, שהרי יש חתימה של שני עדים על הגט ביום הכתיבה ואילו התנאי גם הוא התקיים. ומאן דאמר ולדעת מי שאומר משום עדים — פסול, מפני שלדעתו התכוון הבעל שגט זה ייחתם בעשרה עדים דווקא, וכיון שלא כולם חתמו בזמן הראוי — בטל הגט.21אי נמי או גם כן יש ביניהם הבדל אחר: כגון שנמצא אחד מהם, מן העשרה הללו קרוב, או פסול לעדות מטעם אחר, למאן דאמר לדעת מי שאומר שחתימת האחרים היא משום תנאי — כשר, שהרי חתימתו של הקרוב או הפסול אינה עדות אלא כדי לקיים את התנאי, ויש שני עדים כשרים חתומים על הגט. למאן דאמר לדעת מי שאומר שהוא משום עדים — פסול כדין כל כת עדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול.22ומוסיפים: אף לדעת האומר ששאר העדים הם משום תנאי, אי חתום אם חתם בתחילה של גט כזה קרוב או פסול, אמרי לה יש אומרים שהגט כשר, ואמרי לה ויש אומרים שהוא פסול. טעמם של אמרי לה יש אומרים שהוא כשר — שכן תנאי הוא. שכיון שעשרה אלה לא נועדו לשמש עדים אלא למלא את התנאי, אין הבדל אם חתמו בתחילה או בסוף. ואילו טעמם של אמרי לה יש אומרים שהוא פסול — משום החשש שמא אתי לאיחלופי יבואו להחליף אותו בשטרות דעלמא סתם ויבואו להכשיר עדים פסולים.23מסופר: ההוא אדם אחד שאמר להו להם לעשרה "כתבו גט לאשתי", חתום בי תרי מינייהו ביומיה חתמו שניים מהם בו ביום ואינך והאחרים מכאן ועד עשרה ימים, אתא לקמיה בא לפני ר' יהושע בן לוי, לשאול מה דינו של גט זה. אמר ליה לו ר' יהושע בן לוי:
